You are currently viewing ארץ המנזרים

ארץ המנזרים

לפני כחצי שנה ראיתי תמונה של חורבות כנסיה נטושה. המבנה (ההרוס) היה יפיפה. ציורי הקיר (שנסדקו והתקלפו) הצביעו על משהו מיוחד שהיה שם. 
חיפשתי את התמונה עד שהבנתי שמדובר ב"כנסיה הרומנית" בארץ המנזרים.
במשך שנים רבות, לא ניתן היה להיכנס למקום והרבה מיסתורין אפף אותו.
בשנים האחרונות, מרבית המוקשים פונו ויש אפשרות, בעזרת מדריך + אישור להיכנס לחבל הארץ הזו.
כך מצאתי את רון פלד, מדריך מומחה לאזור שיביא אותי שם. הוא דאג לאישור מהצבא כדי להיכנס.
התאריך המיועד נדחה ושונה (בעיקר מכל מני סיבות צבאיות) עד שלבסוף היה מועד ממשי.
יום לפני, מזג האוויר הראה על גשם "רציני" שירד שם.
החלטנו להגיע, למרות הגשם.

הנה הסיפור של המקום:

כדי להיכנס לארץ המזנרים צריך לחכות שהשער ייפתח. 
ברגע שעוברים את השער, מגיעים לשטח עם מבנים יפיפיים, חלקם עוצרי נשימה.
מרביתם הרוסים, חלקם לקראת שיפוץ, חלקם כבר שופצו.
 
מדובר על השטח בין ירדן לישראל באזור קאסר אל יהוד. המקום חשוב ליהודים ולנוצרים כאחד.
 
לפי היהדות: זה מקום הכניסה של  עם ישראל ממצרים אחרי ארבעים שנים במדבר.
הרבה חושבים שהם הגיעו ממצרים אבל בעצם נכנסו מירדן. 
המעבר שם קל יחסית. ישנם שרידים של יישוב קדום "בית עברה" שמצויין במקורות.
הר נבו נמצא אי שם ממול, בירדן וגם הר אליהו (זה מסרט אחר- יש החושבים שאליהו עלה לשמים מהאזור ההוא)..
 
לפי הנצרות: יש עדויות שישו הוטבל שם ע"י יוחנן המטביל. אתר הטבילה, "קאסר אל יהוד" פעיל עד היום ומשחזר לציילנים את הטבילה.

האזור מאופיין בדתיות / רוחניות.

בשנות השלושים של המאה הקודמת, הבריטים נתנו חלק מהשטחים לכנסיות אשר בנו שם מנזרים או בתי תפילה.
 
ב 1967 השטח נכבש על ידי ישראל. המקום הופצץ, (האנשים פונו).
הבניינים ננטשו, חלקם עוד עם כלי אוכל על השולחנות.
 
ב1994, הסכם השלום עם ירדן, סוכם שישראל תפנה מוקשים ותשיב לאט לאט את השטחים לכנסיות: הרוסית, האתיופית, היוונית, הרומנית, ההסיריאנית, הקופטית, הפרנססיקנית ועוד.
זווית המעצבת

ככל שמעמיקים עם הרכב פנימה, מתגלים מבנים שמספרים סיפור של פעם. הזמן עצר מלכת. אנשים חיו חיים שלמים. הם פונו, הופצצו, וחלק מכלי האוכל, המזרונים, הנעליים, העיתונים, נשארו במקום.
לו הקירות יכלו לספר את סיפורם…

בכל מבנה יש מקום התכנסות גדול, ואז בקומת חדרים עם מסדרון ארוך חדרים קטנים. חדרי רחצה בקצות המסדרון, קטנים למדיי וסגפנים.

הכנסיה האתיופית

הכנסיה הגדולה הראשונה היא הכנסיה האתיופית מצד שמאל. מדובר בכמה מבנים, שבמרכזם כנראה היתה חצר.
כשנכנסים למבנה הראשי, מצד שמאל נגלה חדר עם שולחן אוכל וכלי אוכל עליו.
מצד ימין מדרגות, שלרגע מהססים האם הוא יציב מדי בשביל לעלות.
בקומה העליונה מסדרון ארוך.
מבעד לחלונות השבורים רואים את המבנים הסמוכים, עד שמגיעים למרפסת מעל החלל הכפול של הכנסיה.
בשלב הזה לא המשכנו לעלות כי לא ממש ברור האם המבנה יקרוס הפעם (או בפעם הבאה).
 

הכנסיה הרומנית

ממשיכים עם הכביש וגם מצד שמאל נגלית הכניסה הרומנית.
קטנה ויפיפיה. היא שמשה קובץ נזירים. גם בה נותרו יש שרידי מזרון, נעליים.
קיר האייקונות מרשים עם ציורי הקיר והנגרות מעץ.
העמודים יחד עם הכיפה נותנים תחושה של כנסיה אינטימית ואנושית.
 
בהמשך ניתן להגיע לגשר עבדאללה (אנחנו לא
הגענו מפאת כמות עצומה של בוץ).
בסוף החורף מתגלה נחל פרת בשיא זרימתו.
 
הטיול מצריך מדריך מוסמך ואישור של הצבא כדי להיכנס.
מזג האוויר הנוח הוא בין אוקטובר לאפריל, עדיף לא אחרי גשם (אדמה כבדה, המון במון בוץ).
 
היה מרתק, מיוחד, גשום, בוצי וגם… רוחני.

כתובת: נכנסים עם הרכב, ללא תשלום. לפני הכנסיה של יוחנן המטביל פונים ימינה.

מדד יפעת:

שווה מאוד!

על הכותבת: שמי יפעת אנג'ל ואני בלוגרית תיירות ומעצבת פנים. שמחה שהגעת! גלישה מהנה 🙂