קיוטו היא הלב התרבותי וההיסטורי של יפן.
במשך למעלה מאלף שנים (מ-794 עד 1868), היא שימשה כבירת יפן הקיסרית תחת השם "הייאן-קיו" (Heian-kyō), וזכתה לכינוי "עיר השלום והשלווה". אף על פי שאיבדה את תואר הבירה לטוקיו, קיוטו נותרה משכנה של המסורת ואוצר בלום של אמנות, דת, ואסתטיקה יפנית.
אדריכלות ועבר: קפסולת זמן אורבנית
ההיסטוריה העשירה של קיוטו היא הסיבה להיותה אחד ממוקדי התרבות החשובים בעולם.
שימור יוצא דופן: העיר ניצלה בדרך נס מהפצצות מלחמת העולם השנייה, מה שאפשר שימור יוצא דופן של אלפי אתרים היסטוריים.
מקדשים וגנים: קיוטו מתהדרת ביותר מ-2,000 מקדשים ואתרים דתיים, כולל כ-1,600 מקדשים בודהיסטיים ו-400 מקדשי שינטו. אדריכלות העץ המרשימה שלה, יחד עם הגנים היפניים המסורתיים (כמו גני הזן), מציעה שלווה נדירה.
אונסק"ו: 17 מהאתרים שלה, כולל מקדשים כמו קינקאקו-ג'י (ביתן הזהב) וטירות כמו ניג'ו, הוכרזו כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו תחת הכותרת "המונומנטים ההיסטוריים של קיוטו העתיקה".
רובע גיישה (גיוֹן): הסמטאות הצרות והמסורתיות של גיוֹן משמרות את אווירת יפן הישנה ומזכירות את סיפוריהם של הגיקו (גיישות) והמאיקו (שוליות).
קיוטו נמצאת בצומת דרכים מרתק:
היא מצליחה לאזן בין שימור קפדני של אורח החיים המסורתי (אמנויות, מטבח הקאיסקי, טקס התה) לבין אימוץ המודרניזציה של יפן העכשווית (אדריכלות מודרנית כמו תחנת קיוטו המרכזית).
יעד תיירותי: העיר מושכת כמות עצומה של תיירים מכל העולם, ואתגרה הגדול הוא לשמר את הקסם השקט והאותנטי שלה תוך התמודדות עם העומס התיירותי.
בקיוטו היינו כחמישה ימים. יש בה אינסוף מקדשים (כ 8,000 אם נדייק). עם כזה שפע, בחרנו לבסוף תשעה מקדשים, טירה אחת, שלוש גינות,שלוש סדנאות וסיפור גיישות אחד.
שני עמודי התווך של הדתות ביפן הם דת השינטו והבודהיזם.
שינטו (Shinto)
השינטו היא הדת הקדומה ביותר ביפן, והיא למעשה הדת האתנית הילידית של הארכיפלג היפני.
מקור: ככל הנראה מהתקופה הפרה-היסטורית. מדובר במערך אמונות עממיות שהתגבש לדת מסודרת. המילה "שינטו" (שפירושה "דרך הקאמי") נטבעה רק לאחר כניסת הבודהיזם, כדי להבדיל ביניהם.
עיקרי הדברים:
הקאמי (Kami): מוקד האמונה הוא בקאמי: כוחות אלוהיים, רוחות טבע, או ישויות קדושות. הקאמי יכולים להיות הרים, עצים, אבנים, אבות קדמונים, או כוחות טבע (כמו אלת השמש, אמטראסו).
טבע וטוהר: הדגש הוא על טוהר, ניקיון, וחיבור לטבע. הטקסים כוללים טיהור והקרבת מנחות.
מבנה: אין כתבי קודש מרכזיים או קוד אתי נוקשה. ההתמקדות היא בחיים האלה (ולא בחיים שלאחר המוות).
אתרים: מקדשים (ג'ינגו) המזוהים עם שערי טוֹרי אדומים (המסמלים את המעבר מ"הרגיל" לקדוש).
בודהיזם (Buddhism)
הבודהיזם הגיע ליפן כדת זרה, מאוחר יותר מהשינטו, דרך קוריאה וסין במאה ה-6 לספירה.
מקור: הודו. שם נוסד על ידי הנסיך סידהארתה גאוטמה (הבודהה) כ-1,000 שנה לפני שהגיע ליפן.
עיקרי הדברים:
סבל ושחרור: הדגש הוא על מחזור הסבל והלידה מחדש (סמסרה), והשאיפה להגיע לנירוונה (שחרור).
ארבע אמיתות האצילות: עקרונות אתיים ופילוסופיים, כגון שמונה הדרך הנאצלת.
חיים שלאחר המוות: מתמקד בעיקר בגאולה, גורל, ובחיים שלאחר המוות (תחום בו השינטו אינו עוסק בכלל).
מבנה: יש כתבי קודש (סוטרות), ומערכת מנזרים ונזירים מסודרת.
אתרים: מקדשים (טרה/ג'י) המזוהים עם מבנים בסגנון יפני-סיני, ולעיתים עם פגודות.
בודהיזם זן (Zen Buddhism)
זן (מילה יפנית שמקורה בסינית: צ'אן, שמשמעותה "מדיטציה") הוא זרם בתוך הבודהיזם המהאיאני (Mahayana Buddhism). בניגוד לזרמים אחרים המדגישים כתבי קודש או תפילה, הזן שם את הדגש הבלעדי על ניסיון ישיר ואינטואיטיבי של האמת, המושג בעיקר דרך מדיטציה.
מקור: הזן החל בסין כ"צ'אן בודהיזם" (Ch'an) במאה ה-6 לספירה.
הגעה ליפן: הוא הגיע ליפן בתקופת קאמאקורה (המאה ה-12 וה-13), שם אומץ במהירות על ידי מעמד הסמוראים והאליטה השלטת.
קיוטו הפכה למרכז העיקרי של שני בתי הספר הגדולים של הזן:
רינזאי (Rinzai): מדגיש הארה פתאומית, ומשתמש בקוֹאנים (Koans – חידות לוגיות בלתי-פתירות) כדי לשבור את ההיגיון ולהוביל להארה.
סוֹטוֹ (Sōtō): מדגיש הארה הדרגתית, ומתרגל בעיקר זאזן (Zazen – מדיטציה בישיבה) כשעיקר הפעולה הוא פשוט לשבת.
עיקרי הדברים
מדיטציה (זאזן): המוקד המרכזי. הזן מלמד כי כל אדם נושא בתוכו את טבע הבודהה, והדרך לגלות אותו היא על ידי ישיבה שקטה, התבוננות בנשימה ובמחשבות, ללא שיפוט או היצמדות.
ישירות (Direct Experience): הזן דוחה הסתמכות יתר על כתבים או טקסים מורכבים. האמת אינה מועברת במילים, אלא מועברת "מלב אל לב" בין מורה לתלמיד, ומתגלה בתוך עצמך.
שימוש בקוֹאן (בזרם רינזאי): הקואן נועד להביא את המתרגל למבוי סתום אינטלקטואלי, המאלץ אותו לקפוץ מעבר לחשיבה רציונלית ולחוות סאטוֹרי (Satori – הארה).
האסתטיקה של הפשטות: הזן השפיע עמוקות על האסתטיקה היפנית: ואבי-סאבי (Wabi-Sabi): הערכה ליופי ארעי, פשוט, לא-מושלם, וטבעי.
איך הם מתחברים יחד? (שינבוטסו שוגו)
במשך רוב ההיסטוריה היפנית, שתי הדתות התקיימו זו לצד זו, וגם התמזגו במידה רבה, בתהליך המכונה שינבוטסו שוגו (Shinbutsu Shūgō – "סינקרטיזם של קאמי ובודהות").
היגיון השילוב: השינטו סיפק את החיבור המקומי לטבע וליום-יום, בעוד הבודהיזם נתן מענה לשאלות על החיים שלאחר המוות, גאולה ואתיקה מורכבת.
הקאמי והבודהה: נזירים בודהיסטיים טענו שהקאמי של השינטו הם בעצם התגלמויות מקומיות של בודהיסטוות או הבודהה עצמו, וכך יצרו גשר תיאולוגי בין שתי הדתות.
דוגמאות בקיוטו:
עד המאה ה-19, היה נפוץ מאוד למצוא מקדשי שינטו בתוך מתחם מקדש בודהיסטי, או להפך.
מקדשים גדולים כמו קיומיזו-דרה נבנו במקור בסמיכות למקומות קדושים לשינטו, והקאמי המקומי "השתלב" באמונות הבודהיסטיות של המקדש.
היום, יפנים רבים מבצעים טקסי שינטו ללידה ונישואין, וטקסי בודהיזם ללוויות. אדם יכול להשתייך לשתי המסורות בו-זמנית ללא קונפליקט.
השילוב הייחודי הזה הוא שהעניק לקיוטו את האופי המיוחד שלה, מקדשי שינטו ומקדשים בודהיסטיים נמצאים במרחק הליכה קצר זה מזה.
חשיבות הזן בקיוטו
הזן עיצב את נופה ואת אורח חייה של קיוטו בתחומים רבים:
המקדשים הגדולים: קיוטו היא ביתם של "חמשת מקדשי הזן הגדולים", ששימשו לא רק כמרכזים דתיים, אלא כמרכזי כוח פוליטיים וכלכליים.
גני הזן: גנים יבשים. גני הסלעים והחול נועדו לשמש כלי עזר למדיטציה, המייצגים נופים ורעיונות קוסמיים בצורה מופשטת ומינימליסטית.
אמנויות:
טקס התה (Chadō): נוצר בהשראת הזן, כשהוא מדגיש הרמוניה, כבוד, טוהר ושלווה.
ציור בדיו (Sumi-e): מבוסס על רעיון של לכידת המהות של אובייקט בכמה משיחות מכחול פשוטות.
הזן מתבטא תרבות, פילוסופיה ואסתטיקה שנוכחת בגנים, באדריכלות, ואפילו באופן שבו מגישים ארוחה מסורתית.
מקדשים בודהיסטיים בהם בחרנו לבקר:
קיומיזו-דרה (Kiyomizu-dera)
אחד המקדשים העתיקים ביותר, נוסד בשנת 778 לספירה.
חשיבות: אתר מורשת עולמית. הוא ידוע בעיקר בזכות מרפסת העץ הענקית שלו מעצי ארז, התלויה מעל צלע הר, שנבנתה כולה ללא שימוש במסמרים ומציעה נוף עוצר נשימה של העיר.
מה לא להחמיץ: לעמוד על המרפסת ולצפות בנוף.
לשתות ממימיו ה"טהורים" של מפל אוטוואה שעל שמו קרוי המקדש. הנחל מתפצל לשלושה. האגדה אומרת שאם שותים מאחד תהיה הצלחה בלימודים, מהשני, בריאות אריכות ימים ומהשלישי הצלחה באהבה. ממליצים לשתות רק מאחד כדי לא להיות חמדנים…
קינקאקו-ג'י (Kinkaku-ji – ביתן הזהב)
הוקם במקור בשנת 1397 כוילה של שוגון. המבנה הנוכחי הוא שיחזור מושלם משנת 1955 לאחר שריפה. כל קומה היא בסגנון אחר.
חשיבות: אתר מורשת עולמית וסמל לאדריכלות תקופת מורומאצ'י. הוא מצופה כולו עלי זהב טהור, המסמל את "ארץ הטהורה" הבודהיסטית.
מה לא להחמיץ: את השתקפות המבנה המוזהב במימי "בריכת המראה", שהיא אחת התמונות המפורסמות ביותר של יפן.
טנריו-ג'י (Tenryū-ji)
נוסד בשנת 1339 והוא אחד מחמשת מקדשי הזן הגדולים של קיוטו.
חשיבות: אתר מורשת עולמית המייצג את אסכולת הרינזאי זן. הוא מפורסם בזכות שילוב גאוני של מבנים עם גן הטבע שסביבם.
מה לא להחמיץ: גן השיטוט (Sōgenchi Teien), שנשמר בצורתו המקורית מהמאה ה-14 וממוקם ממש בכניסה לחורשת הבמבוק של אראשיימה.
קודאי-ג'י (Kodai-ji)
נוסד בשנת 1606 לזכר המנהיג טויוטומי הידייושי על ידי אלמנתו ננה.
חשיבות: המקדש משלב את סגנון הדרמה והיוקרה של תקופת מומויאמה עם אמנות גנים יפנית קלאסית.
מה לא להחמיץ: את גן הזן היבש (עם סלעים וחול), ואת המעבר דרך חורשת הבמבוק הקטנה שלו, המציעה שלווה אינטימית יותר.
אוטאגי ננבוצו-ג'י (Otagi Nenbutsu-ji)
נוסד במקור במאה ה-8, אך הועבר וצויר מחדש במאה ה-20.
חשיבות: ייחודיותו נובעת מאוסף של כ-1,200 פסלוני ראקאן (תלמידים נאורים של בודהה) המגולפים באבן, שכל אחד מהם בעל הבעת פנים ואישיות שונה. יש האומרים שכל אחד יכול למצוא את עצמו באחד מהם.
מה לא להחמיץ: ללכת לאיבוד בין הפסלונים המשונים והמחייכים, ולחפש את הפסל עם הבעה יוצאת הדופן ביותר.
הונאן-אין (Hōnen-in)
הוקם בשנת 1680 לכבוד הנזיר הונן מהמאה ה-12, מייסד זרם "הארץ הטהורה".
חשיבות: מקדש שקט ונסתר הנמצא על "דרך הפילוסופים". סמל לשלווה ופשטות.
מה לא להחמיץ: שני תלי החול הלבנים המעוצבים (Byakusadan) בכניסה למקדש, אותם מעצבים הנזירים מחדש בהתאם לעונה ובכך הם מחזקים את האמונה בארעיות.
- בחירת מיקום הלינה: מלון Grandvia על תחנת הרכבת של קיוטו מומלץ מאוד. במידה ולא, מיצאו מלון קרוב לתחנת רכבת / אוטובוס באזור השוק או גיון.
- לאיזה מקדשים ללכת? למקדשים אין סוף. ביחרו כמה שמתאימים לכם ומשלבים במסלול היומי.
גוֹשוּין-צ'וֹ (Goshuin-chō): ספר החותמות הקדושות
השם מורכב מהתחילית המכובדת גוֹ- (Go-) והמילה שוּין (Shuin), שפירושה "חותם אדום" או "חותם קיסרי". זהו שם המצביע על חותם מכובד וקדוש.גוֹשוּין-צ'וֹ (Goshuin-chō): צ'וֹ (chō) פירושו ספר או מחברת, ולכן זהו "ספר החותמות הקדושות".
מקור המנהג: מנהג הגושוין הוא קדום ומקורו קשור קשר הדוק לבודהיזם ולמנהגי העלייה לרגל:
מנחה ותעודה: המנהג החל ברוב המקרים במקדשים בודהיסטיים, שם ניתן החותם כאישור (תעודה) לכך שהעולה לרגל הניח מנחה (כסף או העתק של סוטרה בודהיסטית) במקדש. בעבר, החותם ניתן רק לאחר שהמבקר כתב והעתיק את כתבי הקודש (סוטרות) כמעשה דתי.
תיעוד עלייה לרגל: החותם שימש במקור כתיעוד דתי ומקודש, המאשר את מסעו של המאמין במסלולי העלייה לרגל המפורסמים (כמו מסלולי שיקוקו).
התרחבות לשינטו: אף על פי שהמקור הוא בודהיסטי, מנהג איסוף החותמות אומץ מאוחר יותר על ידי מקדשי שינטו רבים. כיום, כל מקדש או מקום קדוש משמעותי יציע שירות גושוין.
מה כוללת החותמת?
הגושוין אינו חותם גומי פשוט, אלא יצירת אמנות קטנה וייחודית:
החותם האדום (הסמל): מייצג לרוב את סמל המקדש או את הכוח הקדוש המגולם בו (כגון בודהה מסוים או קאמי).
הכתב השחור: בדרך כלל נכתב בכתב יד על ידי נזיר, כוהן שינטו או פקיד מקדש. הכתב כולל את התאריך שבו ניתן החותם, שם המקדש, שם האלוהות (הבודהה או הקאמי) שאליה מוקדש המקדש.
מעמד מקודש: הגושוין נחשב למעשה לכתב קודש בעל כוח רוחני. זו לא מזכרת גרידא; יש לשמור עליו בכבוד וביראת כבוד. יפנים מסורתיים אף מכניסים את ה"גושין-צ'ו" לארון הבגדים לפני לוויה, מתוך אמונה שהחותמות יעזרו לנשמה בדרכה לעולם הבא.
כיום, איסוף חותמות הגושוין הוא תחביב פופולרי בקרב תיירים יפנים וזרים כאחד, המעוניינים לשלב את חווית הטיול עם שימור מזכרת אישית ומשמעותית מכל מקום קדוש שבו ביקרו.
מקדשי שינטו בהם בחרנו לבקר
פושימי אינארי (Fushimi Inari Taisha)
נוסד בשנת 711 לספירה, עוד לפני שהעיר הפכה לבירה.
חשיבות: המקדש הראשי של קאמי אינארי, אל האורז, החקלאות והשגשוג. זהו אתר הטבע הפופולרי ביותר בקיוטו.
מה לא להחמיץ: לטפס בשביל המפורסם המורכב מכ-10,000 (לאורך 4 ק"מ) שערי טוֹרי אדומים בוהקים, שנתרמו על ידי עסקים יפניים לשם הצלחה ושגשוג. המקדש פתוח 24/7.
היאן ג'ינגו (Heian Jingū)
נבנה בשנת 1895 לציון 1,100 שנה לייסוד קיוטו כבירה (הייאן-קיו).
חשיבות: סמל מודרני לתפארת הקיסרות. המקדש משחזר את סגנון הארכיטקטורה של הארמון הקיסרי המקורי מהמאה ה-9.
מה לא להחמיץ: שער הטוֹרי הענק והכתום בכניסה, והליכה בין הגנים המקיפים (Shin'en), שמעוצבים באלגנטיות תקופת הייאן.
נישיקי טמנגו (Nishiki Tenmangu)
הוקם בשנת 1004 בלב העיר.
חשיבות: מוקדש לסוּגוּוָארה נוּ מיצ'יזאנה, אל הלמידה והמלומדים. חשיבותו היא במיקומו הייחודי – משולב בתוך אזור הקניות הסואן של מרכז קיוטו.
מה לא להחמיץ: את השילוב המנוגד בין השקט של המקדש לרעש של רחוב הקניות התוסס, ואת הביקור בשוק נישיקי הסמוך לו.
טירת ניג'ו (Nijō-jō): סמל הכוח והאימפריה המחודשת
טירת ניג'ו היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לארכיטקטורה מתקופת אדו (Edo) והיא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
טירת ניג'ו היא קומפלקס של מבנים וגנים מפוארים שהוקם בשנת 1603 בקיוטו. היא לא שימשה כמעון קיסרי, אלא כמעון הרשמי של השוֹגוּן (המצביא הראשי) הראשון של שושלת טוקוגאווה, טוקוגאווה איאֶיאַסוּ (Tokugawa Ieyasu), כאשר ביקר בעיר. מטרתה: להאדיר ולעשות רושם.
המבנה המרכזי ששמר על עיצובו הוא ארמון נינומארו (Ninomaru Palace).
הטירה שימשה את כל השושלת במהלך 260 שנות שלטונם, שהתאפיין בשקט פוליטי יחסי (תקופת אדו). קיוטו אמנם נותרה הבירה הרשמית, אך הכוח הפוליטי האמיתי עבר לאדו (טוקיו של ימינו).
הסגנון השוטלט בה הוא סגנון השוֹאִין-זוּקוּרִי:
מערך החדרים הפונקציונלי (הדרגתיות): אפשר לראות בבירור כיצד חדרי הארמון מסודרים בסדר היררכי: ככל שהחדר עמוק יותר בתוך המבנה, כך הוא חשוב יותר ומיועד לאורחים בדרגה גבוהה יותר. המטרה הייתה להרשים ולשלוט במידע ובתנועת האורחים.
ציורי הקיר המפוארים (Fusuma-e): הארמון כולל ציורי קיר מרהיבים על דלתות ההזזה (פוסומה), שצוירו על ידי אמני אסכולת קאנו. במקום נוף פסטורלי, ציורים אלו כוללים לרוב נמרים, אורנים מסיביים ונשרים: סמלים לכוחו ועוצמתו של השוגון, בהתאם לאסתטיקת השואין-זוּקוּרִי.
אלמנטים עיצוביים קלאסיים: המאפיינים שדיברנו עליהם:
טוקונומה (גומחת האמנות).
צִ'יגַאי-דָאנָה (המדפים המדורגים).
הטטאמי שמכסים את כל הרצפה.
רצפות "זמיר" (Uguisu-bari): זהו מאפיין ייחודי של טירת ניג'ו, שתוכנן כחלק ממערך ההגנה. כשהולכים במסדרונות, הרצפות משמיעות צליל חריקה הדומה לשירת ציפור (זמיר), שנועד להתריע מפני מתנקשים. זו חוויה חושית ייחודית לסגנון הארמון-סמוראי המוגן.
חשיבות שיא: סיום תקופת השוגונות: ב-1867, טירת ניג'ו הייתה המקום שבו התרחש אחד האירועים ההיסטוריים המכוננים של יפן המודרנית: השוגון האחרון, טוקוגאווה יושינובו, החזיר רשמית את סמכויותיו לקיסר. אירוע זה סימן את סוף שלטון השוגונים ואת תחילת רסטורציית מֶייג'י.
אדריכלות ומאפיינים ייחודיים
הטירה מחולקת לשני חלקים מרכזיים: ארמון הוֹנמארו (Honmaru), שהיה מעונו הפרטי של השוגון, וארמון נינומארו (Ninomaru), ששימש לקבלת פנים ועסקים.
ארמון נינומארו: זהו לב הטירה והחלק המרשים ביותר שלה. הוא מפורסם בזכות עיצוב הפנים המפואר שלו, כולל דלתות הזזה מעוטרות בציורים מרהיבים של אמני אסכולת קאנו.
גני הטירה: הטירה כוללת גנים יפניים קלאסיים מרשימים, בעיקר גן נינומארו, הכולל בריכה ואיים רבים שנועדו להמחיש את גודל הכוח והשפע של משפחת טוקוגאווה.
מעבר היסטורי: היא אתר המייצג את סוף תקופת הסמוראים (השוגונות) ואת תחילתה של יפן המודרנית (רסטורציית מייג'י). היא עדות אילמת לנקודת המפנה ששינתה את פניה של יפן.
כוח ושליטה: היא מציגה לראווה את הפאר, הראוותנות והשליטה הבלתי מעורערת של שושלת טוקוגאווה , אך גם את הפגיעות והחשש המתמיד מפני בגידה (כפי שמעידות רצפות הזמיר וחדר נסתר לשומרי ראש).
נישיקי טמנגו (Nishiki Tenmangu) ושוק נישיקי (Nishiki Market)
נישיקי טמנגו אינו רק מקדש, אלא גם שער כניסה לליבה הגסטרונומית של קיוטו. זהו אתר המשלב באופן ייחודי דת, מסחר והיסטוריה יומיומית.
מקדש שינטו נוסד במקור בשנת 1004 לספירה. הוא מוקדש לסוּגוּוָארה נוּ מיצ'יזאנה, דמות היסטורית שהפכה לאל השינטו טנז'ין (Tenjin), אל הלמידה והמלומדים.
חשיבות: המקדש משמש כמוקד דתי קטן ומקומי עבור סוחרים ותושבי המרכז העירוני של קיוטו. סטודנטים רבים מבקרים בו כדי להתפלל להצלחה בבחינות.
ייחודיות: המקדש בולט במיוחד בגלל מיקומו: הוא נמצא בלב אזור קניות, כמעט משולב בתוך המרכז המסחרי של רובע שיג'ו-קאוורמאצ'י. השער הראשי של המקדש מוקף ומואר על ידי מנורות נייר צבעוניות גדולות.
מה לא להחמיץ: שימו לב לשילוב הניגודי בין השער המפואר, המואר בפנסים בוהקים, לבין הבניינים המודרניים שמקיפים אותו. כמו כן, מומלץ לשתות ממי המעיין התת-קרקעיים של המקדש, שנחשבים לטהורים.
שימו לב: עמודי שער הטורי מתמזגים בבניינים הסמוכים.
שוק נישיקי (Nishiki Market):
המטבח של קיוטו. מיד בסמוך למקדש נישיקי טמנגו נמצא הרחוב הצר והמקורה המכונה "שוק נישיקי", או "המטבח של קיוטו".
היסטוריה: השוק פועל כמעט ברציפות מאה ה-14, והפך למרכז מסחרי רשמי כבר במאה ה-17.
חשיבות גסטרונומית: זהו המקום הטוב ביותר לחוות את התרבות הקולינרית הייחודית (Kyo-ryori) של קיוטו. מכיוון שקיוטו היא עיר פנימית ללא גישה לים, האוכל שלה התמקד באופן מסורתי בירקות, חמוצים (צוּקֶמוֹנוֹ), טופו ומזונות יבשים.
מה מוצאים שם: השוק הוא אוצר בלום של מאכלים, החל מדגים מיובשים, תה ירוק, ממתקים יפניים מסורתיים, ועד מנות רחוב חדשניות, פירות וירקות ייחודיים.
מה לא להחמיץ: לטעום את החמוצים המסורתיים של קיוטו (Tsukemono), ובמיוחד את חמוצי הג'ינג'ר (Gari) או צנוניות יפניות. זהו גם המקום הטוב ביותר למצוא מגוון רחב של ממתקי אורז (Mochi) וקינוחי מאצ'ה. יש גם חנויות תבלינים כמו שומשום מטובל ועוד דברים נילווים לאורז, טעימים מאוד.
הביקור בנישיקי טמנגו ובשוק הסמוך הוא דרך מושלמת לחבר בין האמונה הדתית העתיקה לבין חיי היומיום והתרבות הקולינרית השוקקת של קיוטו המודרנית.
גנים ומרחבים ירוקים בקיוטו
גן שינסן-אן (Shinsenen Garden)
שינסן-אן (שפירושו "גן המעיין האלוהי") הוא גן ארמון עתיק שהוקם בשנת 794 לספירה, עם הקמת הבירה הייאן-קיו (קיוטו).
חשיבות היסטורית: זהו אחד האתרים הבודדים שנותרו מהארמון הקיסרי המקורי של תקופת הייאן. הוא שימש כגן פרטי רחב ידיים עבור הקיסר והאצולה, ובו נערכו אירועי בידור, משתאות ומפגשי שירה.
ייחודיות כיום: כיום, הגן הצטמצם לגודל קטן בהרבה, וכולל בעיקר בריכה גדולה וגשר אדום. הוא שומר על אווירת השקט והאלגנטיות של תקופת הייאן. מקדש קטן בתוך הגן מוקדש לרוח הגשם האגדית זן-ניו.
מה לא להחמיץ: את הגשר האדום הבולט החוצה את הבריכה, ואת התחושה המיוחדת של עמידה באתר ששימש את האצולה הקיסרית לפני למעלה מ-1,200 שנה.
וילת אוקוצ'י סאנסו (Ōkōchi Sansō):גן האמן באראשיימה
פנינת חמד נסתרת ומיוחדת, והיא מהווה ניגוד מרענן למקדשים הציבוריים הגדולים. שלא כמו האתרים הקיסריים, וילה זו היא פרי יצירתו האישית של אמן יחיד.
הווילה והגנים נבנו על ידי השחקן היפני המפורסם אוקוצ'י דנג'ירוֹ (Ōkōchi Denjirō) (1898–1962) במשך 30 שנים. דנג'ירו היה כוכב קולנוע ענק בז'אנר סרטי הסמוראים (צ'אן-בארה) בשנות ה-30 עד ה-50 של המאה הקודמת.
החזון: ליצור מקום מושלם למדיטציה ואסתטיקה.
המיקום: הווילה ממוקמת על צלע הר, בקצה חורשת הבמבוק המפורסמת של אראשיימה, מה שמבטיח לה נוף פנורמי מרהיב.
עיקרי הגן והאדריכלות (מה לא להחמיץ): הגן כולל ארבעה חלקים עיקריים שנועדו להיטמע באופן טבעי בסביבתם ההררית:
וילת הבית (Daijōkaku): המבנה המרכזי ששימש למגורים, הבנוי בסגנון יפני מסורתי ומשלב אלגנטיות ופשטות.
גני השיטוט: המסלול כולל הליכה מעגלית המשלבת שלושה סגנונות גן נפרדים – גן שיטוט, גן סלעים יבש (זן) וגן תה – תוך שימוש בנוף המושאל (Shakkei) של הרי אראשיימה כרקע.
בית התה (Jibutsu-dō): בית תה קטן ובנוי בקפידה, המוקדש לבודהה. זהו מקום אידיאלי למדיטציה שקטה.
הנוף הפנורמי: הנקודה הגבוהה ביותר בגן מציעה נוף עוצר נשימה על נהר אוֹאי (Ōi) והרי אראשיימה, כולל מבט מרהיב אל מפלסי הבמבוק הסמוכים.
דגש מיוחד: מחיר הכניסה לגן כולל לרוב כוס מאצ'ה (תה ירוק) וממתק יפני, המוגשים בבית התה. זהו סיום מושלם לסיור המעניק חוויה קלאסית של רוגע יפני.
פארק מָארוּיָאמָה (Maruyama Park)
מָארוּיָאמָה הוא הפארק הציבורי העתיק ביותר בקיוטו, נוסד בתחילת תקופת מייג'י (1886).
חשיבות: זהו המרחב הירוק הציבורי הפופולרי ביותר בעיר, המשמש מקום מפגש מרכזי. הוא ממוקם בסמוך למקדש יאסאקה, מה שהופך אותו למוקד חגיגות.
ייחודיות: הפארק מעוצב בסגנון יפני מסורתי הכולל בריכה וגשרים, אך משלב גם מאפיינים מערביים שהפכו פופולריים בתקופת מייג'י.
מה לא להחמיץ: עץ הדובדבן המרכזי: הפארק מפורסם במיוחד בזכות עץ דובדבן בוכה ענק (Shidarezakura), שהוא מוקד משיכה מדהים בעונת הפריחה (סאקורה).
האנאמי (Hanami): במהלך עונת הסאקורה, הפארק מתמלא במבקרים המקיימים פיקניקים תחת העצים, וזו החוויה הטובה ביותר לחזות במסורת ה"האנאמי" (צפייה בפרחים) של קיוטו.
גיישה: אמנות, מסורת ומהות תרבותית
המונח גיישה (Geisha) מתורגם מילולית כ"אמנית" או "אדם של אמנויות". בקיוטו, הן מכונות באופן מסורתי גייקו (Geiko).
מקור הגיישות בעידן הסמואריאים והשוגונים: הם הבינו שהיפנים עצורים ומשתחררים בבתי תה או כשהם שותים. הגיישות הראשונות היו… גברים! שרצו להשיג מידע מודיעיני על אויבים.
אחרי שהתסיימו המלחמות, ראו שיש ביקוש גדול למארחות כאלו והמקצוע עבר לנשים.
כיום, גיישה/גייקו היא אמנית מיומנת ומארחת מקצועית, שתפקידה הוא לבדר לקוחות (בעיקר גברים ממעמד גבוה) באמצעות כישרונותיה באמנויות מסורתיות:
ריקוד (Buyō): ריקוד יפני קלאסי.
מוזיקה: נגינה בכלי נגינה מסורתיים כמו שאמיסן (Shamisen, כלי מיתר תלת-ראשי), תופים וחלילים.
שירה: שירת שירי עם קלאסיים.
אמנות השיחה: המומחיות החשובה ביותר – יכולת לנהל שיחה אינטליגנטית, מלאת חן, ומשעשעת על נושאים רבים, כולל היסטוריה, אמנות ופוליטיקה.
המתלמדות (מאיקו – Maiko)
מאיקו היא השם הניתן למתלמדת הצעירה לגייקו.
תהליך ההכשרה שלהן קפדני וארוך:
התחלה: לרוב בגילאי 15-16, לאחר סיום חטיבת הביניים.
הכשרה: נמשכת שנים רבות (בדרך כלל 5 שנים). המאיקו חיה בבית הגידול שלה (אוקייה – Okiya) ולומדת באופן אינטנסיבי ריקוד, מוזיקה, טקס תה, אמנות לבישת הקימונו וכללי נימוס.
מראה: המאיקו מתאפיינת ביופי צעיר ותוסס: היא לובשת קימונו עם שרוולים ארוכים וצבעוניים, נועלת סנדלי עץ גבוהים במיוחד (אוקובו) ומחזיקה תסרוקת מורכבת עם סיכות ראש פרחוניות רבות.
סקס אינו מעורב.
הגיישות חיות ועובדות כיום בחמישה רבעי גייקו (האנאמאצ'י – Hanamachi) בקיוטו, המפורסם שבהם הוא גיוֹן (Gion).
האוקייה (Okiya): המאיקו והגייקו חיות בדרך כלל בבית מסורתי המנוהל על ידי בעלת הבית (אוקאה-סאן), שהוא גם המרכז הכספי והחברתי שלהן.
הלימודים: הלימודים מתקיימים בבתי ספר מיוחדים לתרבות יפנית, שם הן מתמחות ברמה הגבוהה ביותר באמנויותיהן.
האירוח: הן מבדרות את הלקוחות ב"בתי תה" מסורתיים (אוצ'איה – Ochaya), שהם מוסדות אקסקלוסיביים שאינם פתוחים לציבור הרחב ללא הזמנה מראש או קשרים.
פסטיבלים ומופעים: הגייקו עורכות גם מופעי ריקוד שנתיים לקהל הרחב, כמו מייאקו אוֹדוֹרי (Miyako Odori – "ריקוד הבירה") באביב, המציגים את רמת האמנות שלהן.
חשיבותן בתרבות היפנית
חשיבותן בשמירת המסורת היפנית היא עצומה:
שימור אמנות: הן מחזיקות ומטפחות אמנויות במה קלאסיות, מוזיקה וסגנון לבוש שבמקום אחר עלולים להיעלם. הן לובשות קימונו שנלבש אך ורק בסגנון של קיוטו.
חיבור לעבר: הן מחברות את יפן המודרנית לתור הזהב של תקופת אדו והייאן, כשהן משמרות את כללי הנימוס, החן והשיח של האליטה הקיסרית.
סמל תרבותי: הגייקו היא סמל בינלאומי ליופי, חן, ושליטה אמנותית. הן מגלמות את האידיאל היפני של שלמות אסתטית ומשמעת.
לגיישות בקיוטו אסור להינשא (בטוקיו מותר). הן יכולות להחליט בכל שלב לפרוש מהמקצוע.
יש להן פנסיה מסודרת.
בהגיען לגיל פרישה הן נחשבות "אוצר לאומי" ויכולות ללמד / להרצות על המקצוע.
הגייקו כיום הן מעמד קטן והולך ומצטמצם, יש כ 400 גיישות בכל יפן, כ 200 בקיוטו.מה שמגביר את חשיבותן ככוח משמר של התרבות האותנטית של קיוטו. יש חוקים עירוניים שנוגעים לשמירת הפרטיות שלהן. הרחובות בהם הן גרות אסורים לכניסה זרים. אסור לצלם אותן ללא הסכמתן.
לראות גייקו או מאיקו צועדת ברחובות גיוֹן נחשב לרגע מיוחד ונדיר.
לסיום, סדנאות בהן השתתפנו בקיוטו
שהינו בקיוטו במשך כמה ימים. היינו בשלוש סדנאות מהן נהנינו מאוד:
סדנת קליגרפיה
הקליגרפיה היפנית, שפירושה המילולי הוא "דרך הכתיבה", נחשבת לאחת האמנויות היפניות המכובדות ביותר, והיא קשורה קשר עמוק לפילוסופיית הזן.
מקורות הקליגרפיה
השוֹדוֹ אינו אמנות ילידית ליפן. הוא הגיע במקור מסין דרך קוריאה, יחד עם הכתב הסיני (קאנג'י) והבודהיזם, בסביבות המאות ה-5 עד ה-8 לספירה. בעוד שהסגנונות המוקדמים היו העתק של הכתב הסיני, היפנים פיתחו בהמשך סגנונות מקומיים וזורמים יותר, במיוחד לאחר המצאת כתבי ההברות היפניים (היראגאנה וקטקאנה). הזן בודהיזם אימץ את הקליגרפיה ככלי רוחני מרכזי, שבו הכתיבה במכחול נחשבת לתרגול מדיטטיבי המחייב ריכוז מוחלט וכנות.
שלוש הצורות העיקריות (סָאן-טָאי)
בקליגרפיה היפנית, נהוג להבחין בשלוש דרגות עיקריות של סגנון כתיבה:
קָאישוֹ (Kaisho) צורת הבלוק: זוהי הצורה הרשמית והנוקשה ביותר. הדמויות נכתבות בבירור, ללא חיבורים בין משיכות המכחול, וכל משיכה מסתיימת בצורה החלטית לפני שהבאה מתחילה. צורה זו משמשת לכתיבה רשמית, ספרי לימוד וטקסטים שבהם הקריאות היא החשובה ביותר.
גיוֹשוֹ (Gyōsho) הצורה הפועלת: זהו סגנון מעבר, חצי-מחובר, וזורם יותר מקאישו. המשיכות מחליקות אחת לתוך השנייה, והמכחול מורם לעיתים רחוקות יותר. סגנון זה מעניק לדמויות תחושת תנועה ומהירות, והוא נפוץ בכתיבה יומיומית מיומנת, מכתבים וכרטיסי ברכה.
סוֹשוֹ (Sōsho) צורת הדשא: זוהי הצורה המופשטת והזורמת ביותר. הדמויות מחוברות כמעט כולן, והכתיבה מהירה ואקספרסיבית. הסוֹשוֹ משמש בעיקר כאמנות לשמה וכביטוי חזותי לשחרור פילוסופי (במיוחד בזן).
הקשר התרבותי
כלי העבודה נחשבים קדושים, כשההכנה של הדיו על אבן הדיו היא טקס בפני עצמו. הקליגרפיה מגלמת את הרעיון של איצ'י-גוֹ איצ'י-אֶה ("פעם אחת, מפגש אחד"), שכן אין אפשרות למחיקה או לתיקון. כל משיכת מכחול חייבת לבוא מתוך כוונה שלמה ורגעית, מה שהופך את השוֹדוֹ לחלון אל מצבו הנפשי והרוחני של הכותב.
אנחנו כתבנו את השמות שלנו בקטקאנה ואת המילים בקנג'י.
סדנת צעיפים מסורתיים
בשיטת שיבורי (Shibori): האמנות של צביעת התנגדות
שיבורי היא אמנות יפנית של צביעת טקסטיל, והיא אינה רק טכניקה, אלא קטגוריה שלמה של שיטות "צביעת התנגדות" (Resist Dyeing). במקום לצבוע את כל הבד באופן שווה, המטרה היא להגן על חלקים מסוימים של הבד מחדירת הצבע, ליצירת דפוסים מורכבים.
מקור: השיבורי היא אמנות עתיקה, עם עדויות לשימוש בה כבר בתקופת נארה (המאה ה-8 לספירה). היא הפכה פופולרית מאוד בתקופת אדו, כאשר דוגמאות מודפסות היו יקרות ומותרות, והשיבורי נחשבה לדרך לייצר דוגמאות מתוחכמות ויוקרתיות יותר.
העקרון: המילה שיבורי מגיעה מהפועל היפני שיבורו, שפירושו "לסחוט, ללחוץ, לסובב או לכרוך". הטכניקה מבוססת על מניפולציה של הבד לפני הצביעה.
השתתפות בסדנת שיבורי בקיוטו היא חוויה משמעותית משתי סיבות עיקריות:
שימור מלאכה: קיוטו היא המרכז המסורתי של אומנויות טקסטיל רבות, ובהן השיבורי. הסדנאות הללו עוזרות לשמר מלאכה קדומה שהידע עליה מועבר במשך דורות.
האסתטיקה היפנית: השיבורי משקף את האסתטיקה היפנית של חוסר שלמות מכוון (Wabi-Sabi). הדפוסים אף פעם אינם זהים לחלוטין, והפגמים הזעירים והבלתי צפויים שנוצרים כשהצבע מחלחל באופן שונה, הם חלק מהיופי והקסם של הטכניקה.
טקס תה כולל לבוש מסורתי
טקס התה היפני הוא אמנות טקסית המשלבת אסתטיקה, מדיטציה ואירוח מוקפד.
מקור והקשר לזן בודהיזם: התה עצמו הגיע ליפן מסין, אך הטקס המסודר כפי שאנו מכירים אותו כיום גובש במהלך המאה ה-15 וה-16.
האב המייסד: הדמות המכוננת של הטקס היא סֶן נוֹ ריקיוּ (Sen no Rikyū) (1522–1591), שפעל בקיוטו. ריקיו, שהיה תלמיד זן, הפך את הטקס לחוויה מינימליסטית המדגישה את עקרונות הזן.
הקשר לזן: הטקס מחייב ריכוז מוחלט (כמו במדיטציה), ודורש מהמארח להתנתק מדאגות העולם החיצון ולהתמקד אך ורק ברגע ובאירוח. חדר התה (צ'אשיצו) המכוון לגודל קטן משקף את הוויתור על חומרנות.
ארבעת עקרונות הטקס :
וָוא (Wa – הרמוניה): הרמוניה עם הטבע, עם האורחים, ובין כלי התה השונים.
קֵיי (Kei – כבוד): כבוד לכל אדם, לכל חפץ, ולפעולות המבוצעות בטקס.
סֵיי (Sei – טוהר): טוהר פיזי ורוחני של המארח והסביבה.
גָ'אקוּ (Jaku – שלווה): השלווה הפנימית המושגת דרך תרגול העקרונות האחרים.
איצ'י-גוֹ איצ'י-אֶה (Ichi-go Ichi-e): זהו מושג מרכזי בטקס התה, שפירושו "פעם אחת, מפגש אחד". המפגש הוא ייחודי ולעולם לא יחזור. מחייב את כל הנוכחים להעריך אותו באופן מלא.
קיוטו כמרכז הטקס
קיוטו היא המרכז ההיסטורי של טקס התה. שלושת בתי הספר הגדולים ביותר של הטקס (אוראסֶנְקֶה, אוֹמוֹטֶסֶנְקֶה, ומוּשָׁאנוֹקוֹג'יסֶנְקֶה) ממוקמים בעיר. לכן, טקס תה בקיוטו הוא החוויה האותנטית. היה כיף ומיוחד.
מדד יפעת:
לא להחמיץ!בעקבות פרסומים שלי ברשתות החברתית קיבלתי מבול של תגובות ושאלות לאן הטיול הפעם… הקמתי בלוג טיולים מומלץ לטיולי שישי ושנ"ץ! שם אני מספרת על אוסף טיולים לימי שישי באיזור המרכז ועד שעה וחצי נסיעה. למעבר אליו >>>
