אמן (בעיקר) שנולד בגרמניה, ומגיל שנה גדל בהולנד. למד באקדמיה באיינדהובן ומתאים לתואר "צעיר ובועט". המיצגים שלו מעוררי מחלוקת מחד, ומעלים שאלות פילוסופיות מאידך. שעונים עם אנשים בתוכם, שריפת רהיטים מתקופת הבארוק, קרקס עירוני שמצטלם טוב לאינסטה ועוד.
כל אלו חלק מארסנל המיצגים של באס, השנויים במחלוקת וגם מעוררים תהיות ומחשבות.
מרטין באס, יליד 1978, הוא בעיניי סוג של "תרכובת כימית" המשלבת את התארים הבאים: אמן, איש קולנוע, שחקן, תפאורן, בימאי, פילוסוף, אמן.
נתקלתי בו לראשונה במילאנו, שנת 2014, במיצג ״באס הגיע לעיר״: סצנת קרקס. באס היה מנהל הזירה.
המיצג סימן את חזרתו התיאטרלית של באס למילאנו אחרי כמה שנים בהן לא השתתף בתערוכת העיצוב הנחשבת.
חלק ממנה הוצג בקומת הכניסה של מוזיאון העיצוב בחולון.
לפני כחודשיים, במוזיאון העיצוב בחולון, התקיימה מסיבת קוקטייל בשישי בצהרים עם הסבר על התערוכה שלו "מחבואים". כשמציעים אלכוהול, אני מגיעה… וכך מצאתי את עצמו מתבוננת בהשתאות, ועם מחשבות רבות על מגוון מיצגים שלו, בהם הוא ניסה לעורר רגשות הצופים.
מיצג בשם "עשן", הוא למעשה עבודת הסיום שלו באקדמיה (איינדהובן, 2002). הוא איתר רהיטים מתקופת הבארוק, שרף אותם, תוך כדי שהוא ציפה אותם בדבק אפוקסי שקוף כדי לשמר את המרקם שלהם. למעשה, הוא הגדיר מחדש עבורם תצורה אחרת וקרא תיגר על המוסכמות וההתייחסות, הכמעט הקדושה, שיש למרבית הציבור כלפי פריטים עתיקים.
עבודת הסיום הזו הקפיצה אותו במיידית לתודעת הציבור, ומאז הוא ממשיך ברעיונותיו המקוריים. בשנת 2004, מארסל וונדרס, מעצב הולנדי (גופי תאורה), הזמין אותו לקחת חלק עם פריטים שרופים בתערוכת העיצוב במילאנו והשאר – היסטוריה…
עוד בתערוכה שהיתה במוזיאון העיצוב: מושג הזמן שהובע באמצעות שעון. איך הזמן עובר לאנשים. במקרה שלו, ההשראה היא שדה התעופה סכיפהול (אמסטרדם), שעבורו הזמן עצר מלכת… בשעונים של מרטין באס יש דמות פנימית, שמשתנה משעון לשעון.
האם היא זו שאחראית על הזמן באותו השעון? ספק הלצה, ספק פילוסופיה…
לדברי באס, אין בתוך השעון אדם אמיתי. מדובר בטכנולוגיית הסרטה מתקדמת, שמאפשרת לצלם דקה אחר דקה במשך 12 שעות רצופות.
עצם מתן ההסבר גרם לו נחת, מכיוון שהוא הרגיש שהוא משיג את המטרה שלו כאמן פילוסוף: ערעור על תפיסת המציאות, על קודים קיימים ועל נורמות מקובלות.
מיצג אחר הוא סדרה ״כמעט שוויון״, שמתרגמת רישומים דו-ממדיים דמיוניים לסדרת רהיטים תלת-מימדיים עשויים ברונזה, שניצבים על רגליים קטנטנות יחסית לגודלם ולכובדם, ומעלים תהיות באשר ליציבותם.
הוא בוחן את הלוגיקה של עובדות שגדלנו עליהן, ומוכיח שיש דברים שיכולים להתממש, למרות שהם סותרים את מה שחשבנו שאנחנו יודעים.
הברונזה היא חומר כבד, וכך גם חלקם העליון של הפריטים. אבל למרות הרגליים הדקיקות, הם יציבים לחלוטין באמצעות משקל נגד שמשולב בתוכם.
במסגרת התערוכה, היתה תזמורת שניגנה Music Painting: ציור בעזרת מוסיקה. העיקרון המנחה הוא אימפרוביזציה, בה המנחה מחליט מה הוא רוצה להביע ומסמן לנגנים מה לעשות באמצעות סימנים ידועים מראש. התנועות שלו מייצרות את המוסיקה על המקום. התוצאה היא …. סוג של רעש שקשה למוח ה"רגיל" להבין מה הוא שומע 🙂
אין לי ספק שאמשיך לעקוב אחריו ואחרי המיצגים הבאים שלו.